בשעות אחר הצהריים, כשקרני השמש הנעימות הטילו אור זהוב על פני איזור המפרץ, יצאתי לטייל בברקלי (Berkeley), העיר האוניברסיטאית שבמזרח מפרץ סן פרנסיסקו
(San Francisco). בדרך מרטין לותר קינג ג'וניור הבחנתי בהתגודדות: קבוצה של יפנים צעירים ומיטיבי לבוש ניצבה שם, מול תחנת הרדיו KPFA, וגם שחורים עזי מבט, היפים פליטי שנות השישים ואינטלקטואלים חיוורים מהקמפוס הסמוך. ברחוב הרחב, מול מרכז הקניות למוצרים אורגניים, הוקמו אוהלים, הונחו שקי שינה, שורטטו בטושים כמה שלטים, ועם ערב טרח מישהו להביא גיטרה, כדי שכולם יוכלו לשיר, סביב החבית שאש בערה בה, שירים על עולם טוב יותר.
תחנת הרדיו KPFA נוסדה בשנת 1949 כתחנה הראשונה בארצות הברית שהיתה פרטית, לא מסחרית וממומנת מתרומות. זה כמה שנים שאנשי התחנה נאבקים באחד המממנים העיקריים שלה, ארגון פסיפיקה, משום שהוא מתערב בתכנים המועברים בתחנה ובמינויים שנערכים בה.
עבור השדרנים והמאזינים שניצבו מול התחנה הסגורה, הפגנות ומשמרות מחאה לא היו חידוש כלשהו. אנשי התחנה, אוסף של רדיקלים חופשיים מאיזור המפרץ, ליוו את מאבקם של משוררי הביט נגד רדיפות האף.בי.איי בסן פרנסיסקו של שנות החמישים, את הקמת תנועת חופש הדיבור באוניברסיטת ברקלי בשנת 1964, את פריחת ההיפים בשכונת הייט אשבורי (Haight Ashbury) שבסן פרנסיסקו ב?1965, את ייסוד "הפנתרים השחורים" באוקלנד (Oakland) הסמוכה בשנת 1966, את ההתנגדות למלחמת וייטנאם וכן את צמיחת התנועות האקולוגיות ושלל התנועות לשוויון ולשחרור - של האינדיאנים, הגייז ואחרים - שנולדו מסביב למפרץ בשנות השישים והשבעים של המאה ה?20.
"אם לעיר יש מצפון", אמר לי ג'רי, מפגין בלונדיני ארך רגליים, ששערו הארוך והמדובלל הסתיר את עיניו התכולות, "הרי שתחנת KPFA היא המצפון של ברקלי. ועכשיו", הוסיף בעצב, "זה עומד לרדת לטמיון". השמש כבר נעלמה כמעט, כאשר מפינת הרחוב נשמעו קולות תופים. כשהפניתי מבטי לעבר מקור הקצב, הבחנתי בתהלוכה ססגונית: תריסר אינדיאנים בתלבושות מסורתיות ובליווי מתופפים שרו בשפה שלא הכרתי, צועדים בריקוד טקסי לעבר פתח התחנה ומצטרפים, בשם ילידי האדמה הזאת, למחאה הנצחית של ברקלי נגד העולם.
רק בתום טיפוס מייגע בסמטאות תלולות במעלה נוב היל (Nob Hill), משכונותיה היוקרתיות של סן פרנסיסקו, הגעתי לביתו של סיימון, יועץ ארגוני שעשה את הונו מליווי חברות סטארט אפ שעלו לגדולה. סיימון בירך אותי לשלום בכניסה והכיר לי את האורחים האחרים, שהתכנסו לקבלת פנים לרגל שובה של פוליטיקאית מקומית ממסע ארוך. כמה גברים ונשים אפורי שיער התגודדו ליד בר המשקאות, מפטפטים בנימוס, משועממים, כממתינים לדבר מה שיתרחש.
"ערכת סיור בבית?", שאל אותי ריצ'רד, פקיד עירייה בכיר, מעונב וידידותי. "לא", עניתי. "בוא איתי", הוא אמר, "כמה זמן כבר אפשר לשמוע מהעשירים האלה את הסיפורים על הימים הטובים של פעם". יצאתי בעקבותיו במעלה המדרגות, שחלפו על פני קומות מגורים נרחבות ומעוצבות בצבעי פסטל. "זה חדר השינה של סיימון", הצביע ריצ'רד על הקומה האחרונה, חלל ענקי שבתקרתו קרועים פתחים קטנים אל השמים ומבעד להם הציצו כוכבים. "משמאל", המשיך ריצ'רד בסיור, "זה הספא. יש כאן סאונה יבשה, סאונה רטובה, מיטות עיסוי וג'קוזי". ירדנו במדרגות לחצר האחורית של הווילה. לרגלינו היתה בריכת
גשר שער הזהב (Golden Gate Bridge). בניגוד לשאר קליפורניה, בעלת מזג האויר החם בימי הקיץ, ביולי ואוגוסט נשאבות קבוצות עננים מהאוקיינוס השקט ומכסות את שני מפרץ סן פרנסיסקו, מביאות עימן את הסתיו באמצע הקיץ | צילום: אירית זילברמן
שחייה מהטרנד האחרון: גודלה כגודל ארון מתים, ובצידה פעורים חורים עגולים. בלחיצת כפתור מופעלים זרמי מים חזקים, והאדם שוחה נגדם מבלי להתקדם.
לגמנו יין אדום כשריצ'רד סיפר לי את הסיפור שלו. "הגעתי לכאן מעיירה קטנה באורגון לפני 35 שנה. זה לא תענוג גדול לחיות בעיירה קטנה בארצות הברית. חייתי בתוך מחנק מתמשך. יום אחד, כשהייתי בן 17, הלכתי עם חבר טוב שלי לכנסייה. זה היה יום חמישי בשעה שתיים בלילה. טיפסנו במדרגות המגדל ונכנסנו לחדר עם הפטיפון שבו משמיעים ברמקולים את פעמוני הכנסייה. שמנו תקליט של ג'ימי הנדריקס, הפעלנו את הפטיפון בשיא העוצמה וברחנו. אחרי האירוע הזה היה ברור שאני חייב לברוח. אז באתי לסן פרנסיסקו.
"העיר הזאת היא אחת מהערים העשירות בעולם, אבל עושרה הוא גם הקללה שלה. יש בה פערים עצומים בין עשירים לעניים, יש כאן חסרי בית בכמויות שאף פעם לא הכרנו, שכר הדירה עולה כל הזמן, וזה אומר ששכבה שלמה של צעירים בתחילת חייהם, אותה שכבה שעשתה את סן פרנסיסקו למה שהיא, לא יכולה להתקיים כאן, אז היא עוברת לערים אחרות: אטלנטה, ניו אורלינס, סיאטל. הדבר היחיד שנשאר כאן, חוץ מיופיה של העיר, הוא הכנסת האורחים שלה: כל מי שהיה מוזר מכדי לחיות במקום שבו נולד יכול לבוא לכאן, כי העיר מקבלת את כולם. אולי כי יש בה מזג אוויר מוזר כל כך, שכל מוזרות אנושית מתגמדת לעומתו".
הבטתי למעלה, ועל אף שהיה זה חודש יולי, עננים כיסו את השמים. עם בוא הקיץ, נשאבות חבורות עננים מהאוקיינוס השקט לכיוון המפרץ החמים, מכסות את שמי סן פרנסיסקו מצידו המערבי של המפרץ ואת ברקלי ואוקלנד מעברו השני, מביאות קרירות ולעיתים גם טפטוף דק ומעצבן, עד שהן נעלמות בסביבות חודש ספטמבר. רק בנקודות בודדות במפרץ מדלגים העננים על האדמה שמתחתם, מותירים לקרניים החמות של שמש יולי לחדור וליצור פינה קטנה של קיץ בלב האפור.
אכסניית גלוב שברובע סומה (Soma) התעשייתי בסן פרנסיסקו, כמו אכסניות רבות אחרות, היא מגדל בבל בזעיר אנפין של העת החדשה, מקום מפגש ובית זמני לטיילים, מהגרים וגולים מרצון ממרוץ החיים המודרניים מכל רחבי תבל. קתי, למשל, אשה מבוגרת ששערה הבלונדיני החלק מסוכך על פניה הקמוטים, נולדה באלבמה, נישאה והתגרשה, וכיום היא עובדת במזנון לילי ברובע האיטלקי נורת' ביץ' (North Beach), גרה בחדר עם עוד חמישה דיירים וכל רכושה צרור במזוודה חומה אחת. או ג'ון וקליף הבריטים, הם ייסדו קומונות, פתחו חנויות ספרים ובגדי יד שנייה, האזינו לבוב דילן, ג'ניס ג'ופלין והגרייטפול דד, התלהבו ממדיטציה טרנסצנדנטלית, אסטרולוגיה וסיינטולוגיה ומימשו את מיניותם בכל גוני הקשת
שנודדים זה זמן מה בין אכסניות בחצר האחורית של אמריקה, ומקליטים בטייפ שחור וישן שירי עם מפי בני לאומים שונים שהם פוגשים בדרכם, במעין משימת מחקר חופשית, שאין לה יעד מוגדר ותאריך סיום. או גרהם, טבח האכסניה, שהגיע לכאן לפני שמונה שנים, התקבל לעבודה תמורת מיטה ומזון, ומאז שקע בענני מריחואנה, שהופרעו רק על ידי רעיונות מבריקים וחדשניים שהיו צצים במוחו, ואז מתפוגגים כלא היו.
"באיזור הסומה", סיפר ערב אחד קולין, בעל האכסניה שהגיע לכאן לביקורו השנתי מסולט לייק סיטי (Salt Lake City) שביוטה, "חיו בשנות החמישים ההורים והסבים של ההיפים. הם לא מצאו את עצמם בפנטזיה של הבית בפרברים, עם עבודה מסודרת, ילדים ותרבות בורגנית מעיקה, ששיא הסיפוק שלה מתמצה בקניית מקרר מדגם חדש.
"והם לא היו היחידים שלא הסתגלו למערכת. הצעירים שנשלחו ללימודים גבוהים, כיוון שלהוריהם היה מספיק כסף לכך, קיבלו רעיונות חדשים, ודור ה'בייבי בום' - אמריקאים שנולדו בתום המלחמה, בשנות השגשוג הגדולות, שהיו עשירים, מפונקים ובעלי דרישות גבוהות יותר מבעבר - לא היה מוכן להסתפק במצב הקיים. כל המערכת האמריקאית התחילה להיסדק. והיא התחילה לקרוס כאן, בסן פרנסיסקו".
מאז "הבהלה לזהב", היתה סן פרנסיסקו עיר חופשית יותר מכל מקום אחר באמריקה, אמידה בממון ועשירה בתרבות, מבודדת מבחינה גיאוגרפית ומעורבת מבחינת תושביה: גרמנים, אירים, אנגלים, רוסים ואיטלקים. גם קהילה סינית (ראו כתבה בעמ' 86) חיה בלב העיר, ברובע צ'יינה טאון (China Town) המשמר מסורות סיניות, שהעובר בו, כך נדמה, נכנס לזמן אחר (ראו "מסע אחר" 75).
בשנות החמישים התאספו ברובע המהגרים האיטלקים נורת' ביץ' משוררים, סופרים, אמנים, מוזיקאים ובוהמיינים, שכונו מאוחר יותר "דור הביט". אנשי הביט היללו את האינדיבידואליות והתמקדו בפיתוח חוויית הקיום מתוך התנסות בתורות מן המזרח, כזן ובודהיזם; בסמים, במיוחד מריחואנה ואל.אס.די; ובצורות שונות של מיניות, בעיקר הומוסקסואליות.
השכונה היתה זולה ומסבירת פנים. רבים מאנשי הביט היו הומואים שנמשכו לסובלנות שהפגינה העיר מאז ימי "הבהלה לזהב", ובהם המשוררים אלן גינזברג, גארי סניידר ולורנס פרלינגטי, והסופר ג'ק קרואק. פרלינגטי רכש את חנות הספרים האנרכיסטית "סיטי ל?ייטס" (City Lights), שבה הופיעו משוררי הביט, צוברים קהל שהלך וגדל.
הממסד מיהר לדכא את הביט: רשיונות האלכוהול בנורת' ביץ' נשללו, ובשנת 1958 נערך משפטו של פרלינגטי באשמת הוצאה לאור של ספרות תועבה ומכירתה: הפואמה "נהמה" שכתב גינזברג. הצדדים הגיעו עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית (במקביל, אגב, הפואמה נמכרה בכמויות גדולות, וכיום היא נחשבת לפואמה הנמכרת ביותר במאה ה?20 ולאחת הקלאסיקות הבולטות שלה).
במשך השנתיים שלאחר מכן, רדפה התקשורת את אנשי הביט בשיטתיות: הם הוצגו כסוטים, מסוממים ושתיינים, ונורת' ביץ' הוכתרה כמפקדה הבינלאומית שלהם. דור הביט מת לזמן מה, אך קם לתחייה בשנות השישים, בצורה של תת תרבות צעירה ואסרטיבית - תרבות הנגד (Counter Culture) - שנולדה בקליפורניה, התפתחה ברחבי ארצות הברית והתפשטה לכל העולם המערבי.
את סטייסי, לסבית יהודייה מניו ג'רזי, לבושה בגדי עור שחורים ולסנטרה פלומת זקן שחורה, פגשתי ב?ATA, מרכז אלטרנטיבי ליוצרי טלוויזיה וקולנוע, השוכן לא רחוק מהמישן (Mission), הרובע הלטיני של סן פרנסיסקו.
דאון טאון סן פרנסיסקו. בחזית, שורת בתים ויקטוריאניים. יש 18 אלף בתים כאלה בעיר, והם צבועים בשלל צבעים. בין גורדי השחקים בדאון טאון בולט בניין הפירמידה, שמאז בנייתו הפך לאחד מסמליה של העיר | צילום: טל גליק
הגעתי לשם באחד הערבים בעקבות עלון שקיבלתי ברחוב מרקט מידי נער חיוור עם שיער ירוק. במהלך הערב הקרינו במאים שאפתנים סרטים מוזרים באמצעים שונים: סרט שהוא שלושה סרטים, המוקרנים במקביל זה בצד זה, סרט שהוקרן על גבי סרט אחר, וסרט שמוקרן במקרן שהוא למעשה קופסת נעליים משוכללת.
בשבת בבוקר טיפסתי יחד עם סטייסי במשעוליו הירוקים של הגולדן גייט פארק
(Golden Gate Park), עד שנכנסנו לשכונת הייט אשבורי. נערים מסוממים ומלוכלכים בהו בנו כשחלפנו ברחוב על פני חנויות הפוסטרים, הגלידריות המצועצעות וחבורות התיירים המחויכים.
כאן, בשכונת הפועלים הלבנה והמוזנחת שבין הגטו השחור ברובע פילמור (Fillmore) לבין גולדן גייט פארק, צמחה באמצע שנות השישים, ברגע היסטורי יצירתי, קצר, רב עוצמה ומדהים, מהפכת תרבות: צאצאי הביט, מחפשי זהות ודרך ופליטי השיטה ייסדו קומונות, פתחו חנויות לבגדי יד שנייה, ספרים ותקליטים, העריצו את אלן גינזברג ואת דיווחיו של הסופר קרלוס קסטנדה על מציאויות חלופיות, האזינו לבוב דילן, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס וגרייטפול דד, התלהבו ממפגשם הראשון עם תורות המדיטציה הטרנסצנדנטלית, המיסטיקה, האסטרולוגיה והסיינטולוגיה, ומימשו את מיניותם בכל גוני הקשת.
אחת החבורות הנערצות שפעלו בהייט אשבורי באותן שנים היתה הדיגרס, קבוצת תיאטרון אנרכיסטית ששילבה פעילות אמנותית בסדר יום חברתי: המיצגים שלהם נקראו "הקרקס הלא נראה", "מצעד מות הכסף" ו"מות ההיפי/לידת החופשי". הם חילקו ארוחות חמות חינם בגולדן גייט פארק וייסדו מרפאת חינם (בהשראתם נוסדה ב?1967
ה?"Free Clinic", שפועלת בשכונה עד היום) וחנויות חינם, שבהן אפשר לקחת כל מה שרוצים. הם טבעו את הסיסמה "היום הוא היום הראשון לשארית חייך", איפרו את עיניהם בעיפרון שחור וחגגו בתאריכים פלנטריים "טבעיים" כימי המפנה, ה?Solstice, וימי השוויון, ה?Equinox (ראו "מסע אחר" 116).
בניגוד לאבותיהם הרוחניים, אנשי הייט אשבורי הפוטוגנים, עם שערם הארוך שפרחים שזורים בו, מכנסי הג'ינס המשופשפים, חולצות הטריקו הצבועות, הבנדנות, החגורות ממקרמה והמחרוזות המסמלות אהבה ושלום, היו ידידותיים לתקשורת: בספטמבר 1965 התפרסמה הכתבה הראשונה עליהם, ובה נטבע שמם - היפים. באותה שנה גם ביקרו בשכונה הביטלס. ב?1967 הציעה חברת האוטובוסים "גריי ליין" סיור של שעתיים בעיר, שנקרא "היפי הופ טור". "הסיור היחיד לחו"ל", כך הכריזה החברה, "בתוך ארצות הברית".
בחודש מאי של אותה שנה שר הזמר סקוט מקנזי, מזמין צעירים לבוא לסן פרנסיסקו עם פרחים בשערם. ביוני הגיעו 75 אלף צעירים למה שהפך לאירוע המיתולוגי של שנות השישים, שנערך בגולדן גייט פארק. התקשורת כינתה אותו "קיץ האהבה", ומשתתפיו כינו אותו "Human Be In": עשרות אלפי המשתתפים היו מסטולים, רבים עישנו מריחואנה בפומבי, אלן גינזברג כינס סביבו מעריצים לנהמת "אומממממ" והגרייטפול דד ניגנו על הבמה.
מדי יוני מתקיים בעיר מצעד הגאווה, האירוע הגדול ביותר שנערך בעיר ויומם הגדול של ההומואים, הלסביות, הטרנסקסואלים ושאר אוהדים. רחובות מרכזיים נחסמים לתנועה, ורבע מיליון מבקרים מגיעים כדי לצפות, משני צידי גדר משטרתית, בתהלוכה ארוכה של קבוצות צועדים על פני רחוב מרקט: כבאים הומואים ולסביות של עיריית סן פרנסיסקו, הורים של גייז, טרנסקסואליות יפהפיות במכוניות משנות החמישים, וראש העיר, מחויך ומדושן, מנופף לצופים לשלום.
"סן פרנסיסקו היא המ?כ??ה של הגייז", אמרה סטייסי כשליקקנו "גלידת גאווה בחצי מחיר", יושבים על גרם המדרגות המוצל בפינת הרחובות דולורס ומרקט, על סף שכונת קסטרו
(Castro), "וקסטרו היא השכונה הכי הומואית בעולם". במפגש הרחובות קסטרו ו?18
פסטיבל אל.אס.די, ינואר 1966. יחד עם סמים אחרים, כבש האל.אס.די את אנשי המפרץ. הוא נאסר לשימוש רק באוקטובר של אותה שנה
שתינו קפה הפוך והתבוננו בעוברים ובשבים. היו שם גברים נמוכים וגבוהים, שחורים ולבנים, רזים ושמנים, יפים וכעורים, ואף לא אשה אחת.
ב?27 ביוני 1969, הטרידה המשטרה קבוצה של הומואים וטרנסקסואלים, שהתאספו בבר בשם סטונוול בגריניץ' וילג' שבניו יורק כדי להיפרד מאלילה אהובה - השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד שהלכה לעולמה. זו לא היתה הפעם הראשונה שמשטרת ניו יורק התעמרה בהומואים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהם השיבו מלחמה: במשך שלושה ימים ולילות הפגינו באי הבר וחבריהם נגד המשטרה בהפגנת מחאה וכוח, שמצוינת מדי שנה כיום הגאווה הבינלאומי וכרגע המכונן של תנועת השחרור ההומו?לסבי. "הגייז של סן פרנסיסקו אף פעם לא סלחו לאלה מניו יורק על כך שגנבו להם את הבכורה של השחרור", אמרה סטייסי, "כאן תמיד חשבו שהם הכי מתקדמים והכי משוחררים. זה אירוני שהמהפכה האחרונה של שנות השישים התחילה בבר של לבבות בודדים, אתה לא חושב?".
כבר מאמצע שנות הארבעים משכה אליה סן פרנסיסקו הומואים רבים, בעיקר חיילים שהשתחררו בתום מלחמת העולם השנייה וחששו לחזור לבתיהם בעיירות הקטנות לאחר שגילו את נטייתם המינית במלחמה. אותם חיילים בדימוס ייסדו בעיר קהילה מקומית קטנה עם ארגוני תמיכה וסיוע הדדי.
בעקבות סטונוול, החלה בכל רחבי ארצות הברית יציאה המונית מהארון, נוסדו מאות ארגונים הומואיים ולסביים ונולדה התנועה לשחרור הגייז (Gay Liberation Movement). סן פרנסיסקו קיבלה בזרועות פתוחות את עשרות אלפי ההומואים והלסביות שהיגרו אליה ואת מאות האלפים שבאו למה שתואר אחר כך כפריחה מדהימה של חיי תרבות ויצירה, וכמסיבה חסרת גבולות בעשרות ברים, מועדונים וסאונות.
בשנת 1977, כשהארווי מילק נבחר למועצת העיר, נראה היה שהעתיד ורוד מתמיד. מילק היה ההומו הראשון ששירת במשרה ציבורית בכירה, ובעיני רבים הוא נתפס כמנהיג קהילת הגייז. בדצמבר 1978, דן ווייט, חבר מועצה, חייל וכבאי לשעבר, ירה למוות בג'ורג' מוסקוני, ראש העיר, ובהארווי מילק. בתום משפט שנמשך חמישה חודשים ניתן גזר הדין: הריגה. על ווייט נגזר לרצות שבע שנים ושמונה חודשים בכלא, אך לאחר שישה חודשים הוא קיבל חנינה.
באותו לילה התחולל מה שכונה לימים "White Night Riot": עשרת אלפים גייז צבאו על בית העירייה וניפצו כל מה שיכלו. בתגובה, פשטה המשטרה על רובע קסטרו במופע אימים של הרס עסקים ואלימות שרירותית. הקהילה ההומו?לסבית גילתה את גבולות כוחה, ובשנת 1981, עם גילוי המקרים הראשונים של האיידס בקרב אנשי הקהילה, המסיבה הסתיימה. הסאונות נסגרו, מקרי האיידס שהתגלו הלכו והתרבו, מותירים יותר מ?18 אלף חללים וקהילה מפוכחת, שדוק העצב לא סר ממנה עד היום.
במקומון קליפורני פורסמה ידיעה על סם חדש: עישון חלקה הפנימי של קליפת בננה. בתוך ימים נחטפו כל הבננות מחנויות העיר, עד שהתברר שזו היתה מתיחה
לפתע הבחנתי ביואי, בחור שחור ואלגנטי שהכרתי בארוחת ערב בברקלי. הוא הצטרף אלינו לקפה, וכשהערב ירד, התלוויתי אליו דרך גשר המפרץ, שמונה קילומטרים אורכו, ממערב המפרץ אל הגדה המזרחית, לאוקלנד, עיר הפועלים השחורה והענייה, הסמוכה לברקלי. אכלנו פנקייק במסעדה, ואז, כשהתבוננתי סביב, הבחנתי שאני הלבן היחיד.
ראשוני השחורים הגיעו לאוקלנד כעובדי חברת הרכבת "סאות'רן פסיפיק" בסוף המאה ה?19. בשנות השישים חיו השחורים באוקלנד ובברקלי בעוני, כשהם סובלים מאפליה בדיור, בחינוך ובתעסוקה. רוחות השינוי שנשבו במפרץ דילגו עליהם, עד לביקורו של סטוקלי קרמייקל, מנהיג השחורים הדרומי. קרמייקל, שמאס במסר אי האלימות של מרטין לותר קינג, טבע את הסיסמה "כוח שחור", התנגד לשימוש במונח המבזה "ניגר" ועודד את השחורים לפעול בתוך הקהילה שלהם למען הגדרה עצמית ונגד ניצולם על ידי הלבנים.
שני סטודנטים ממריט קולג' שבצפון אוקלנד, בובי סיל, עבריין מורשע בן 30, ויואי ניוטון, ילד רחוב קשוח בן 24, אימצו את ההמלצה. סיל התחיל לעבוד עם נוער במרכז למלחמה בעוני באוקלנד. הוא לימד אותם בכוחות עצמו היסטוריה שחורה, השיג להם אקדח ורובה, וגיבש אותם לארגון - "הפנתרים השחורים" הם החליטו לקרוא לו.
להבדיל מהתנועה לזכויות האזרח של השחורים, שהנהיג מרטין לותר קינג, "הפנתרים השחורים" היו מהפכנים שהאמינו ביצירת תודעה שחורה עצמאית וגאה, וסלדו מרעיון ההשתלבות עם אמריקה הלבנה.
ב?1967 היו 2,000 חברים ב"פנתרים השחורים" בכמה ערים גדולות בארצות הברית. הם לבשו מכנסיים שחורים, ז'קטים שחורים וכובעי ברט שחורים, ונשאו כלי נשק בפומבי. רבים מהם היו עבריינים, ילדי רחוב ואסירים משוחררים. כשבית המחוקקים של מדינת קליפורניה החליט להעביר חוק נגד נשיאת כלי נשק בפומבי, נסעו ה"פנתרים" לבירת קליפורניה סקרמנטו (Sacramento) ונכנסו לפרלמנט עם רובים לא טעונים. התקשורת המקומית, הארצית והבינלאומית סיקרה אותם בשקיקה, והם הפכו לנושא חדשותי חם ככל שגברו ההפגנות האלימות בגטאות השחורים, וככל שגבר הדיכוי האלים שלהן.
באוקטובר 1967, נעצר ניוטון על ידי מכונית משטרה. לא ידוע מה בדיוק אירע שם, רק שנשמעו יריות, שוטר לבן נהרג וניוטון נפצע מיריית אקדח. הוא אושפז תחת שמירה והואשם ברצח. זמן קצר לאחר מכן פשטה המשטרה על ביתו של סיל. ב?4 באפריל 1968, מרטין לותר קינג נורה למוות.
"לי קראו על שם יואי ניוטון", אמר לי יואי כשהזמנו את הפנקייק השלישי. "ההורים שלי העריצו אותו". בתחילת שנות השבעים התקווה הגדולה למהפכה שחורה הפכה לאכזבה: "הפנתרים השחורים" נמחצו והתפזרו לכל עבר, הגטאות המשיכו להיות איים של אומללות ואמריקה הלכה והפנתה את גבה לאוכלוסייתה השחורה.
הרבה סמים היו בסן פרנסיסקו בשנות השישים, אבל את איזור המפרץ כבש סם שכונה אסיד, אך שמו היה אל.אס.די. הסם הומצא ב?1943 על ידי אלברט הופמן, כימאי שווייצרי, ונוסה בשנות החמישים במעבדות של בית חולים לחיילים משוחררים בפאלו אלטו (Palo Alto). הסופר קן קייסי, שלמד באוניברסיטת סטנפורד, ניסה את הסם ולהתלהבותו לא היה גבול: האל.אס.די, לפי קייסי, שחרר רגשות מודחקים וא?פשר למשתמש לאבד את
קיץ האהבה, גולדן גייט פארק, סן פרנסיסקו. 75 אלף צעירים הגיעו לאירוע ביוני 1967. המשורר אלן גינזברג (במרכז, ממושקף), מגיבורי דור הביט, ליווה את צמיחת דור ההיפים כתומך נלהב וכגורו בלתי מוכתר
זהותו ולהפוך לאחד עם העולם. האגו, משום כך, פשוט נעלם.
בשנת 1962, תחת השפעת הסם, כתב קייסי את ספרו המפורסם "קן הקוקייה". ב?1964 ארגן סופי שבוע נסיוניים: הוא שכר אחוזה כפרית ליד סטנפורד יחד עם כמה חברים. הם בלעו אסיד, צילמו סרטים וניגנו, ואז קנו אוטובוס ישן, צבעו אותו בצבעים מוזרים וחצו איתו את המדינה. הם ביקרו את אלן גינזברג בניו יורק ואת טימותי לירי, פרופסור לפסיכולוגיה בהארוורד, שפוטר משום שנתן לתלמידיו אסיד והקדיש את שארית חייו לעידוד הסם.
ב?1965 החליט קייסי לצאת לעולם עם הבשורה החדשה. הוא ערך סדרת מופעי רוק, שבהם חולק אסיד לכל אחד מהצופים. הלהקה שהופיעה הוקמה על ידי אחד מדיירי האוטובוס הישן, ג'רי גרסיה, ונקראה גרייטפול דד. למרבה הפלא, שגרירי האל.אס.די לא עברו על החוק: רק באוקטובר 1966 נאסר האסיד בקליפורניה.
גם ברקלי גילתה תיאבון לסמים. במרץ 1967 פורסמה במקומון "Berkeley Barb" ידיעה על סם חדש: אם תקלפו את חלקה הפנימי של קליפת בננה, נאמר שם, ותעשנו את החומר - תקבלו ה?יי דומה לזה של מריחואנה. בתוך ימים ספורים נחטפו כל הבננות ממדפי החנויות בעיר, והפנינג המוני שנקרא "Banana turn on" נערך על מדרגות אולם ספראול (Sprowl) באוניברסיטה, עד שהתברר כי השמועה לא היתה אלא הלצה של אלמונים.
לקראת סוף 1967 התברר שלסמים יש גם חסרונות. מצבה של שכונת הייט אשבורי החל להידרדר: היו בה יותר מדי אנשים, סמים, סקס וצרות, ופחות מדי דירות, מזון ותעסוקה. צעירים מהגטו השחור פלשו לשכונה כדי להכות היפים. ב?1969 נותרו בהייט אשבורי רק כמה מכורים להירואין ומסוממים אחרים. היו גם כאלה ששרדו מאכילת חתולי רחוב.
אך מה שיצא מהבקבוק כבר לא שב אליו. מהפכת התודעה של איזור המפרץ התגלמה מאוחר יותר בתחום חדש ומרתק: מחשבים. כאן הומצא מחשב האפל הראשון ב?1976 על ידי סטיבן ג'ובס וסטיבן ווזניאק במהלך טריפ ארוך של אל.אס.די. האגדה מספרת שג'ובס קרא למחשב שלו אפל משום שהיה בודהיסט מסור ותזונתו התבססה על פירות. כאן פורחת תעשיית ההיי טק - מעמק הסיליקון הסמוך דרך כל איזור המפרץ - וכאן יוצאים לאור המגזינים "Mondo 2000" ו?"Wired". דומה שמהפכת התודעה של סן פרנסיסקו יצאה מהבקבוק, ונכנסה לתוך מחשב.
בשעה תשע בדיוק נכנסתי עם יואי לגלריה ששכנה במבנה תעשייתי ישן ברובע סומה. התיישבנו על כיסא פשוט בצד עשרות המוזמנים, שהגיעו למופע נסיוני של אחד מגאוני המחשבים. צעיר מגודל וממושקף התיישב באדישות לכאורה על הכיסא שעל הבמה, מואר על ידי זרקור בהיר בודד, ועל ברכיו מחשב נישא. הוא פתח את מכסה המחשב ולא נע, שלח את ידו וצליל חד ומתכתי נשלח לחלל הגלריה. הצליל נמשך. לפרקים, הבחור הניע את ידו, והצליל החד הלך ונהיה חד יותר ויותר. במשך 45 דקות ישבתי על הכיסא הלא נוח, מנסה לחשוב מחשבות חיוביות.
"בוא יואי, בוא", משכתי בכתפו של המארח שלי, שבעטיו מצאתי את עצמי כאן, במופע הזה, בעוד הוא מפטפט עם חברתו מהאוניברסיטה, סינית עם שפתון אדום. חמש דקות לאחר מכן כבר היינו בבר בשם "Hole in the Wall". מאורה מלבנית בצבעי שחור ואפור, שדרקון מסלילי מתכת מתוח לאורך תקרתה, המוארת על ידי גולגלות שעליהן כרוכות מחרוזות של נורות. בכניסה ניצב שולחן ביליארד, אחריו הבר ומכונות המשחק, ובקצה, בחלק החשוך ביותר במקום, איזור הדמדומים: ספסלי עץ תלויים מהקיר, כיסא של רופא שיניים, שלל נרות דולקים ותצוגת ענק של מאות צילומים ממוסגרים בשחור לבן של גברים שצילמו את איברי המין שלהם.
"זה הבר האחרון בקליפורניה שמותר לעשן בו", אמר לי הגבר שישב לצידי. "למה זה?", שאלתי. "הם משחדים את המשטרה", הוא חייך. ליד הבר ניצב אוסף מעניין של גברים: אחד גבוה, צנום ומחופש לאלוויס פרסלי, אחר שחבש כובע עור ולצווארו היה קולר מחובר לשרשרת שבה אחז לבוש שחורים נוסף, שני ישישים חייכנים ששוחחו עם המוזג, היפי זקן שהניע את ראשו בקצב המוזיקה ונהג משאית בחולצת פלנל מטונפת, שרצועות שחורות של שמן מנועים שורטטו על זרועותיו העבות.
לפתע קם נהג המשאית ונעמד במרכז הרחבה הצרה. גופו המיוזע החל לנוע לצלילי המוזיקה, בתחילה ברוך, בתנועות קצרות ומדודות, ואט אט התמזג כולו עם הקצב. הוא רקד עם עצמו ועם ספסלי העץ התלויים על הקיר, ועם הכיסא של רופא השיניים, ועם הקירות, רוקד עם חלומות השחרור והאהבה האוניברסלית, מחולל עם התקופה הצרכנית והמסחור השיטתי, רוכן בפני תחילתה של מאה חדשה, מצדיע לרוח החופש של שנות השישים שהיו ואינן ומתנועע לזכר שנות התשעים שנמוגו בענן של סמים ואשליות, עד שנעצר וניגש לבר להזמין עוד משקה.
שמותיהם של אחדים מהמרואיינים שונו מטעמי פרטיות.
(San Francisco). בדרך מרטין לותר קינג ג'וניור הבחנתי בהתגודדות: קבוצה של יפנים צעירים ומיטיבי לבוש ניצבה שם, מול תחנת הרדיו KPFA, וגם שחורים עזי מבט, היפים פליטי שנות השישים ואינטלקטואלים חיוורים מהקמפוס הסמוך. ברחוב הרחב, מול מרכז הקניות למוצרים אורגניים, הוקמו אוהלים, הונחו שקי שינה, שורטטו בטושים כמה שלטים, ועם ערב טרח מישהו להביא גיטרה, כדי שכולם יוכלו לשיר, סביב החבית שאש בערה בה, שירים על עולם טוב יותר.
תחנת הרדיו KPFA נוסדה בשנת 1949 כתחנה הראשונה בארצות הברית שהיתה פרטית, לא מסחרית וממומנת מתרומות. זה כמה שנים שאנשי התחנה נאבקים באחד המממנים העיקריים שלה, ארגון פסיפיקה, משום שהוא מתערב בתכנים המועברים בתחנה ובמינויים שנערכים בה.
עבור השדרנים והמאזינים שניצבו מול התחנה הסגורה, הפגנות ומשמרות מחאה לא היו חידוש כלשהו. אנשי התחנה, אוסף של רדיקלים חופשיים מאיזור המפרץ, ליוו את מאבקם של משוררי הביט נגד רדיפות האף.בי.איי בסן פרנסיסקו של שנות החמישים, את הקמת תנועת חופש הדיבור באוניברסיטת ברקלי בשנת 1964, את פריחת ההיפים בשכונת הייט אשבורי (Haight Ashbury) שבסן פרנסיסקו ב?1965, את ייסוד "הפנתרים השחורים" באוקלנד (Oakland) הסמוכה בשנת 1966, את ההתנגדות למלחמת וייטנאם וכן את צמיחת התנועות האקולוגיות ושלל התנועות לשוויון ולשחרור - של האינדיאנים, הגייז ואחרים - שנולדו מסביב למפרץ בשנות השישים והשבעים של המאה ה?20.
"אם לעיר יש מצפון", אמר לי ג'רי, מפגין בלונדיני ארך רגליים, ששערו הארוך והמדובלל הסתיר את עיניו התכולות, "הרי שתחנת KPFA היא המצפון של ברקלי. ועכשיו", הוסיף בעצב, "זה עומד לרדת לטמיון". השמש כבר נעלמה כמעט, כאשר מפינת הרחוב נשמעו קולות תופים. כשהפניתי מבטי לעבר מקור הקצב, הבחנתי בתהלוכה ססגונית: תריסר אינדיאנים בתלבושות מסורתיות ובליווי מתופפים שרו בשפה שלא הכרתי, צועדים בריקוד טקסי לעבר פתח התחנה ומצטרפים, בשם ילידי האדמה הזאת, למחאה הנצחית של ברקלי נגד העולם.
רק בתום טיפוס מייגע בסמטאות תלולות במעלה נוב היל (Nob Hill), משכונותיה היוקרתיות של סן פרנסיסקו, הגעתי לביתו של סיימון, יועץ ארגוני שעשה את הונו מליווי חברות סטארט אפ שעלו לגדולה. סיימון בירך אותי לשלום בכניסה והכיר לי את האורחים האחרים, שהתכנסו לקבלת פנים לרגל שובה של פוליטיקאית מקומית ממסע ארוך. כמה גברים ונשים אפורי שיער התגודדו ליד בר המשקאות, מפטפטים בנימוס, משועממים, כממתינים לדבר מה שיתרחש.
"ערכת סיור בבית?", שאל אותי ריצ'רד, פקיד עירייה בכיר, מעונב וידידותי. "לא", עניתי. "בוא איתי", הוא אמר, "כמה זמן כבר אפשר לשמוע מהעשירים האלה את הסיפורים על הימים הטובים של פעם". יצאתי בעקבותיו במעלה המדרגות, שחלפו על פני קומות מגורים נרחבות ומעוצבות בצבעי פסטל. "זה חדר השינה של סיימון", הצביע ריצ'רד על הקומה האחרונה, חלל ענקי שבתקרתו קרועים פתחים קטנים אל השמים ומבעד להם הציצו כוכבים. "משמאל", המשיך ריצ'רד בסיור, "זה הספא. יש כאן סאונה יבשה, סאונה רטובה, מיטות עיסוי וג'קוזי". ירדנו במדרגות לחצר האחורית של הווילה. לרגלינו היתה בריכת
גשר שער הזהב (Golden Gate Bridge). בניגוד לשאר קליפורניה, בעלת מזג האויר החם בימי הקיץ, ביולי ואוגוסט נשאבות קבוצות עננים מהאוקיינוס השקט ומכסות את שני מפרץ סן פרנסיסקו, מביאות עימן את הסתיו באמצע הקיץ | צילום: אירית זילברמן
שחייה מהטרנד האחרון: גודלה כגודל ארון מתים, ובצידה פעורים חורים עגולים. בלחיצת כפתור מופעלים זרמי מים חזקים, והאדם שוחה נגדם מבלי להתקדם.
לגמנו יין אדום כשריצ'רד סיפר לי את הסיפור שלו. "הגעתי לכאן מעיירה קטנה באורגון לפני 35 שנה. זה לא תענוג גדול לחיות בעיירה קטנה בארצות הברית. חייתי בתוך מחנק מתמשך. יום אחד, כשהייתי בן 17, הלכתי עם חבר טוב שלי לכנסייה. זה היה יום חמישי בשעה שתיים בלילה. טיפסנו במדרגות המגדל ונכנסנו לחדר עם הפטיפון שבו משמיעים ברמקולים את פעמוני הכנסייה. שמנו תקליט של ג'ימי הנדריקס, הפעלנו את הפטיפון בשיא העוצמה וברחנו. אחרי האירוע הזה היה ברור שאני חייב לברוח. אז באתי לסן פרנסיסקו.
"העיר הזאת היא אחת מהערים העשירות בעולם, אבל עושרה הוא גם הקללה שלה. יש בה פערים עצומים בין עשירים לעניים, יש כאן חסרי בית בכמויות שאף פעם לא הכרנו, שכר הדירה עולה כל הזמן, וזה אומר ששכבה שלמה של צעירים בתחילת חייהם, אותה שכבה שעשתה את סן פרנסיסקו למה שהיא, לא יכולה להתקיים כאן, אז היא עוברת לערים אחרות: אטלנטה, ניו אורלינס, סיאטל. הדבר היחיד שנשאר כאן, חוץ מיופיה של העיר, הוא הכנסת האורחים שלה: כל מי שהיה מוזר מכדי לחיות במקום שבו נולד יכול לבוא לכאן, כי העיר מקבלת את כולם. אולי כי יש בה מזג אוויר מוזר כל כך, שכל מוזרות אנושית מתגמדת לעומתו".
הבטתי למעלה, ועל אף שהיה זה חודש יולי, עננים כיסו את השמים. עם בוא הקיץ, נשאבות חבורות עננים מהאוקיינוס השקט לכיוון המפרץ החמים, מכסות את שמי סן פרנסיסקו מצידו המערבי של המפרץ ואת ברקלי ואוקלנד מעברו השני, מביאות קרירות ולעיתים גם טפטוף דק ומעצבן, עד שהן נעלמות בסביבות חודש ספטמבר. רק בנקודות בודדות במפרץ מדלגים העננים על האדמה שמתחתם, מותירים לקרניים החמות של שמש יולי לחדור וליצור פינה קטנה של קיץ בלב האפור.
אכסניית גלוב שברובע סומה (Soma) התעשייתי בסן פרנסיסקו, כמו אכסניות רבות אחרות, היא מגדל בבל בזעיר אנפין של העת החדשה, מקום מפגש ובית זמני לטיילים, מהגרים וגולים מרצון ממרוץ החיים המודרניים מכל רחבי תבל. קתי, למשל, אשה מבוגרת ששערה הבלונדיני החלק מסוכך על פניה הקמוטים, נולדה באלבמה, נישאה והתגרשה, וכיום היא עובדת במזנון לילי ברובע האיטלקי נורת' ביץ' (North Beach), גרה בחדר עם עוד חמישה דיירים וכל רכושה צרור במזוודה חומה אחת. או ג'ון וקליף הבריטים, הם ייסדו קומונות, פתחו חנויות ספרים ובגדי יד שנייה, האזינו לבוב דילן, ג'ניס ג'ופלין והגרייטפול דד, התלהבו ממדיטציה טרנסצנדנטלית, אסטרולוגיה וסיינטולוגיה ומימשו את מיניותם בכל גוני הקשת
שנודדים זה זמן מה בין אכסניות בחצר האחורית של אמריקה, ומקליטים בטייפ שחור וישן שירי עם מפי בני לאומים שונים שהם פוגשים בדרכם, במעין משימת מחקר חופשית, שאין לה יעד מוגדר ותאריך סיום. או גרהם, טבח האכסניה, שהגיע לכאן לפני שמונה שנים, התקבל לעבודה תמורת מיטה ומזון, ומאז שקע בענני מריחואנה, שהופרעו רק על ידי רעיונות מבריקים וחדשניים שהיו צצים במוחו, ואז מתפוגגים כלא היו.
"באיזור הסומה", סיפר ערב אחד קולין, בעל האכסניה שהגיע לכאן לביקורו השנתי מסולט לייק סיטי (Salt Lake City) שביוטה, "חיו בשנות החמישים ההורים והסבים של ההיפים. הם לא מצאו את עצמם בפנטזיה של הבית בפרברים, עם עבודה מסודרת, ילדים ותרבות בורגנית מעיקה, ששיא הסיפוק שלה מתמצה בקניית מקרר מדגם חדש.
"והם לא היו היחידים שלא הסתגלו למערכת. הצעירים שנשלחו ללימודים גבוהים, כיוון שלהוריהם היה מספיק כסף לכך, קיבלו רעיונות חדשים, ודור ה'בייבי בום' - אמריקאים שנולדו בתום המלחמה, בשנות השגשוג הגדולות, שהיו עשירים, מפונקים ובעלי דרישות גבוהות יותר מבעבר - לא היה מוכן להסתפק במצב הקיים. כל המערכת האמריקאית התחילה להיסדק. והיא התחילה לקרוס כאן, בסן פרנסיסקו".
מאז "הבהלה לזהב", היתה סן פרנסיסקו עיר חופשית יותר מכל מקום אחר באמריקה, אמידה בממון ועשירה בתרבות, מבודדת מבחינה גיאוגרפית ומעורבת מבחינת תושביה: גרמנים, אירים, אנגלים, רוסים ואיטלקים. גם קהילה סינית (ראו כתבה בעמ' 86) חיה בלב העיר, ברובע צ'יינה טאון (China Town) המשמר מסורות סיניות, שהעובר בו, כך נדמה, נכנס לזמן אחר (ראו "מסע אחר" 75).
בשנות החמישים התאספו ברובע המהגרים האיטלקים נורת' ביץ' משוררים, סופרים, אמנים, מוזיקאים ובוהמיינים, שכונו מאוחר יותר "דור הביט". אנשי הביט היללו את האינדיבידואליות והתמקדו בפיתוח חוויית הקיום מתוך התנסות בתורות מן המזרח, כזן ובודהיזם; בסמים, במיוחד מריחואנה ואל.אס.די; ובצורות שונות של מיניות, בעיקר הומוסקסואליות.
השכונה היתה זולה ומסבירת פנים. רבים מאנשי הביט היו הומואים שנמשכו לסובלנות שהפגינה העיר מאז ימי "הבהלה לזהב", ובהם המשוררים אלן גינזברג, גארי סניידר ולורנס פרלינגטי, והסופר ג'ק קרואק. פרלינגטי רכש את חנות הספרים האנרכיסטית "סיטי ל?ייטס" (City Lights), שבה הופיעו משוררי הביט, צוברים קהל שהלך וגדל.
הממסד מיהר לדכא את הביט: רשיונות האלכוהול בנורת' ביץ' נשללו, ובשנת 1958 נערך משפטו של פרלינגטי באשמת הוצאה לאור של ספרות תועבה ומכירתה: הפואמה "נהמה" שכתב גינזברג. הצדדים הגיעו עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית (במקביל, אגב, הפואמה נמכרה בכמויות גדולות, וכיום היא נחשבת לפואמה הנמכרת ביותר במאה ה?20 ולאחת הקלאסיקות הבולטות שלה).
במשך השנתיים שלאחר מכן, רדפה התקשורת את אנשי הביט בשיטתיות: הם הוצגו כסוטים, מסוממים ושתיינים, ונורת' ביץ' הוכתרה כמפקדה הבינלאומית שלהם. דור הביט מת לזמן מה, אך קם לתחייה בשנות השישים, בצורה של תת תרבות צעירה ואסרטיבית - תרבות הנגד (Counter Culture) - שנולדה בקליפורניה, התפתחה ברחבי ארצות הברית והתפשטה לכל העולם המערבי.
את סטייסי, לסבית יהודייה מניו ג'רזי, לבושה בגדי עור שחורים ולסנטרה פלומת זקן שחורה, פגשתי ב?ATA, מרכז אלטרנטיבי ליוצרי טלוויזיה וקולנוע, השוכן לא רחוק מהמישן (Mission), הרובע הלטיני של סן פרנסיסקו.
דאון טאון סן פרנסיסקו. בחזית, שורת בתים ויקטוריאניים. יש 18 אלף בתים כאלה בעיר, והם צבועים בשלל צבעים. בין גורדי השחקים בדאון טאון בולט בניין הפירמידה, שמאז בנייתו הפך לאחד מסמליה של העיר | צילום: טל גליק
הגעתי לשם באחד הערבים בעקבות עלון שקיבלתי ברחוב מרקט מידי נער חיוור עם שיער ירוק. במהלך הערב הקרינו במאים שאפתנים סרטים מוזרים באמצעים שונים: סרט שהוא שלושה סרטים, המוקרנים במקביל זה בצד זה, סרט שהוקרן על גבי סרט אחר, וסרט שמוקרן במקרן שהוא למעשה קופסת נעליים משוכללת.
בשבת בבוקר טיפסתי יחד עם סטייסי במשעוליו הירוקים של הגולדן גייט פארק
(Golden Gate Park), עד שנכנסנו לשכונת הייט אשבורי. נערים מסוממים ומלוכלכים בהו בנו כשחלפנו ברחוב על פני חנויות הפוסטרים, הגלידריות המצועצעות וחבורות התיירים המחויכים.
כאן, בשכונת הפועלים הלבנה והמוזנחת שבין הגטו השחור ברובע פילמור (Fillmore) לבין גולדן גייט פארק, צמחה באמצע שנות השישים, ברגע היסטורי יצירתי, קצר, רב עוצמה ומדהים, מהפכת תרבות: צאצאי הביט, מחפשי זהות ודרך ופליטי השיטה ייסדו קומונות, פתחו חנויות לבגדי יד שנייה, ספרים ותקליטים, העריצו את אלן גינזברג ואת דיווחיו של הסופר קרלוס קסטנדה על מציאויות חלופיות, האזינו לבוב דילן, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס וגרייטפול דד, התלהבו ממפגשם הראשון עם תורות המדיטציה הטרנסצנדנטלית, המיסטיקה, האסטרולוגיה והסיינטולוגיה, ומימשו את מיניותם בכל גוני הקשת.
אחת החבורות הנערצות שפעלו בהייט אשבורי באותן שנים היתה הדיגרס, קבוצת תיאטרון אנרכיסטית ששילבה פעילות אמנותית בסדר יום חברתי: המיצגים שלהם נקראו "הקרקס הלא נראה", "מצעד מות הכסף" ו"מות ההיפי/לידת החופשי". הם חילקו ארוחות חמות חינם בגולדן גייט פארק וייסדו מרפאת חינם (בהשראתם נוסדה ב?1967
ה?"Free Clinic", שפועלת בשכונה עד היום) וחנויות חינם, שבהן אפשר לקחת כל מה שרוצים. הם טבעו את הסיסמה "היום הוא היום הראשון לשארית חייך", איפרו את עיניהם בעיפרון שחור וחגגו בתאריכים פלנטריים "טבעיים" כימי המפנה, ה?Solstice, וימי השוויון, ה?Equinox (ראו "מסע אחר" 116).
בניגוד לאבותיהם הרוחניים, אנשי הייט אשבורי הפוטוגנים, עם שערם הארוך שפרחים שזורים בו, מכנסי הג'ינס המשופשפים, חולצות הטריקו הצבועות, הבנדנות, החגורות ממקרמה והמחרוזות המסמלות אהבה ושלום, היו ידידותיים לתקשורת: בספטמבר 1965 התפרסמה הכתבה הראשונה עליהם, ובה נטבע שמם - היפים. באותה שנה גם ביקרו בשכונה הביטלס. ב?1967 הציעה חברת האוטובוסים "גריי ליין" סיור של שעתיים בעיר, שנקרא "היפי הופ טור". "הסיור היחיד לחו"ל", כך הכריזה החברה, "בתוך ארצות הברית".
בחודש מאי של אותה שנה שר הזמר סקוט מקנזי, מזמין צעירים לבוא לסן פרנסיסקו עם פרחים בשערם. ביוני הגיעו 75 אלף צעירים למה שהפך לאירוע המיתולוגי של שנות השישים, שנערך בגולדן גייט פארק. התקשורת כינתה אותו "קיץ האהבה", ומשתתפיו כינו אותו "Human Be In": עשרות אלפי המשתתפים היו מסטולים, רבים עישנו מריחואנה בפומבי, אלן גינזברג כינס סביבו מעריצים לנהמת "אומממממ" והגרייטפול דד ניגנו על הבמה.
מדי יוני מתקיים בעיר מצעד הגאווה, האירוע הגדול ביותר שנערך בעיר ויומם הגדול של ההומואים, הלסביות, הטרנסקסואלים ושאר אוהדים. רחובות מרכזיים נחסמים לתנועה, ורבע מיליון מבקרים מגיעים כדי לצפות, משני צידי גדר משטרתית, בתהלוכה ארוכה של קבוצות צועדים על פני רחוב מרקט: כבאים הומואים ולסביות של עיריית סן פרנסיסקו, הורים של גייז, טרנסקסואליות יפהפיות במכוניות משנות החמישים, וראש העיר, מחויך ומדושן, מנופף לצופים לשלום.
"סן פרנסיסקו היא המ?כ??ה של הגייז", אמרה סטייסי כשליקקנו "גלידת גאווה בחצי מחיר", יושבים על גרם המדרגות המוצל בפינת הרחובות דולורס ומרקט, על סף שכונת קסטרו
(Castro), "וקסטרו היא השכונה הכי הומואית בעולם". במפגש הרחובות קסטרו ו?18
פסטיבל אל.אס.די, ינואר 1966. יחד עם סמים אחרים, כבש האל.אס.די את אנשי המפרץ. הוא נאסר לשימוש רק באוקטובר של אותה שנה
שתינו קפה הפוך והתבוננו בעוברים ובשבים. היו שם גברים נמוכים וגבוהים, שחורים ולבנים, רזים ושמנים, יפים וכעורים, ואף לא אשה אחת.
ב?27 ביוני 1969, הטרידה המשטרה קבוצה של הומואים וטרנסקסואלים, שהתאספו בבר בשם סטונוול בגריניץ' וילג' שבניו יורק כדי להיפרד מאלילה אהובה - השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד שהלכה לעולמה. זו לא היתה הפעם הראשונה שמשטרת ניו יורק התעמרה בהומואים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהם השיבו מלחמה: במשך שלושה ימים ולילות הפגינו באי הבר וחבריהם נגד המשטרה בהפגנת מחאה וכוח, שמצוינת מדי שנה כיום הגאווה הבינלאומי וכרגע המכונן של תנועת השחרור ההומו?לסבי. "הגייז של סן פרנסיסקו אף פעם לא סלחו לאלה מניו יורק על כך שגנבו להם את הבכורה של השחרור", אמרה סטייסי, "כאן תמיד חשבו שהם הכי מתקדמים והכי משוחררים. זה אירוני שהמהפכה האחרונה של שנות השישים התחילה בבר של לבבות בודדים, אתה לא חושב?".
כבר מאמצע שנות הארבעים משכה אליה סן פרנסיסקו הומואים רבים, בעיקר חיילים שהשתחררו בתום מלחמת העולם השנייה וחששו לחזור לבתיהם בעיירות הקטנות לאחר שגילו את נטייתם המינית במלחמה. אותם חיילים בדימוס ייסדו בעיר קהילה מקומית קטנה עם ארגוני תמיכה וסיוע הדדי.
בעקבות סטונוול, החלה בכל רחבי ארצות הברית יציאה המונית מהארון, נוסדו מאות ארגונים הומואיים ולסביים ונולדה התנועה לשחרור הגייז (Gay Liberation Movement). סן פרנסיסקו קיבלה בזרועות פתוחות את עשרות אלפי ההומואים והלסביות שהיגרו אליה ואת מאות האלפים שבאו למה שתואר אחר כך כפריחה מדהימה של חיי תרבות ויצירה, וכמסיבה חסרת גבולות בעשרות ברים, מועדונים וסאונות.
בשנת 1977, כשהארווי מילק נבחר למועצת העיר, נראה היה שהעתיד ורוד מתמיד. מילק היה ההומו הראשון ששירת במשרה ציבורית בכירה, ובעיני רבים הוא נתפס כמנהיג קהילת הגייז. בדצמבר 1978, דן ווייט, חבר מועצה, חייל וכבאי לשעבר, ירה למוות בג'ורג' מוסקוני, ראש העיר, ובהארווי מילק. בתום משפט שנמשך חמישה חודשים ניתן גזר הדין: הריגה. על ווייט נגזר לרצות שבע שנים ושמונה חודשים בכלא, אך לאחר שישה חודשים הוא קיבל חנינה.
באותו לילה התחולל מה שכונה לימים "White Night Riot": עשרת אלפים גייז צבאו על בית העירייה וניפצו כל מה שיכלו. בתגובה, פשטה המשטרה על רובע קסטרו במופע אימים של הרס עסקים ואלימות שרירותית. הקהילה ההומו?לסבית גילתה את גבולות כוחה, ובשנת 1981, עם גילוי המקרים הראשונים של האיידס בקרב אנשי הקהילה, המסיבה הסתיימה. הסאונות נסגרו, מקרי האיידס שהתגלו הלכו והתרבו, מותירים יותר מ?18 אלף חללים וקהילה מפוכחת, שדוק העצב לא סר ממנה עד היום.
במקומון קליפורני פורסמה ידיעה על סם חדש: עישון חלקה הפנימי של קליפת בננה. בתוך ימים נחטפו כל הבננות מחנויות העיר, עד שהתברר שזו היתה מתיחה
לפתע הבחנתי ביואי, בחור שחור ואלגנטי שהכרתי בארוחת ערב בברקלי. הוא הצטרף אלינו לקפה, וכשהערב ירד, התלוויתי אליו דרך גשר המפרץ, שמונה קילומטרים אורכו, ממערב המפרץ אל הגדה המזרחית, לאוקלנד, עיר הפועלים השחורה והענייה, הסמוכה לברקלי. אכלנו פנקייק במסעדה, ואז, כשהתבוננתי סביב, הבחנתי שאני הלבן היחיד.
ראשוני השחורים הגיעו לאוקלנד כעובדי חברת הרכבת "סאות'רן פסיפיק" בסוף המאה ה?19. בשנות השישים חיו השחורים באוקלנד ובברקלי בעוני, כשהם סובלים מאפליה בדיור, בחינוך ובתעסוקה. רוחות השינוי שנשבו במפרץ דילגו עליהם, עד לביקורו של סטוקלי קרמייקל, מנהיג השחורים הדרומי. קרמייקל, שמאס במסר אי האלימות של מרטין לותר קינג, טבע את הסיסמה "כוח שחור", התנגד לשימוש במונח המבזה "ניגר" ועודד את השחורים לפעול בתוך הקהילה שלהם למען הגדרה עצמית ונגד ניצולם על ידי הלבנים.
שני סטודנטים ממריט קולג' שבצפון אוקלנד, בובי סיל, עבריין מורשע בן 30, ויואי ניוטון, ילד רחוב קשוח בן 24, אימצו את ההמלצה. סיל התחיל לעבוד עם נוער במרכז למלחמה בעוני באוקלנד. הוא לימד אותם בכוחות עצמו היסטוריה שחורה, השיג להם אקדח ורובה, וגיבש אותם לארגון - "הפנתרים השחורים" הם החליטו לקרוא לו.
להבדיל מהתנועה לזכויות האזרח של השחורים, שהנהיג מרטין לותר קינג, "הפנתרים השחורים" היו מהפכנים שהאמינו ביצירת תודעה שחורה עצמאית וגאה, וסלדו מרעיון ההשתלבות עם אמריקה הלבנה.
ב?1967 היו 2,000 חברים ב"פנתרים השחורים" בכמה ערים גדולות בארצות הברית. הם לבשו מכנסיים שחורים, ז'קטים שחורים וכובעי ברט שחורים, ונשאו כלי נשק בפומבי. רבים מהם היו עבריינים, ילדי רחוב ואסירים משוחררים. כשבית המחוקקים של מדינת קליפורניה החליט להעביר חוק נגד נשיאת כלי נשק בפומבי, נסעו ה"פנתרים" לבירת קליפורניה סקרמנטו (Sacramento) ונכנסו לפרלמנט עם רובים לא טעונים. התקשורת המקומית, הארצית והבינלאומית סיקרה אותם בשקיקה, והם הפכו לנושא חדשותי חם ככל שגברו ההפגנות האלימות בגטאות השחורים, וככל שגבר הדיכוי האלים שלהן.
באוקטובר 1967, נעצר ניוטון על ידי מכונית משטרה. לא ידוע מה בדיוק אירע שם, רק שנשמעו יריות, שוטר לבן נהרג וניוטון נפצע מיריית אקדח. הוא אושפז תחת שמירה והואשם ברצח. זמן קצר לאחר מכן פשטה המשטרה על ביתו של סיל. ב?4 באפריל 1968, מרטין לותר קינג נורה למוות.
"לי קראו על שם יואי ניוטון", אמר לי יואי כשהזמנו את הפנקייק השלישי. "ההורים שלי העריצו אותו". בתחילת שנות השבעים התקווה הגדולה למהפכה שחורה הפכה לאכזבה: "הפנתרים השחורים" נמחצו והתפזרו לכל עבר, הגטאות המשיכו להיות איים של אומללות ואמריקה הלכה והפנתה את גבה לאוכלוסייתה השחורה.
הרבה סמים היו בסן פרנסיסקו בשנות השישים, אבל את איזור המפרץ כבש סם שכונה אסיד, אך שמו היה אל.אס.די. הסם הומצא ב?1943 על ידי אלברט הופמן, כימאי שווייצרי, ונוסה בשנות החמישים במעבדות של בית חולים לחיילים משוחררים בפאלו אלטו (Palo Alto). הסופר קן קייסי, שלמד באוניברסיטת סטנפורד, ניסה את הסם ולהתלהבותו לא היה גבול: האל.אס.די, לפי קייסי, שחרר רגשות מודחקים וא?פשר למשתמש לאבד את
קיץ האהבה, גולדן גייט פארק, סן פרנסיסקו. 75 אלף צעירים הגיעו לאירוע ביוני 1967. המשורר אלן גינזברג (במרכז, ממושקף), מגיבורי דור הביט, ליווה את צמיחת דור ההיפים כתומך נלהב וכגורו בלתי מוכתר
זהותו ולהפוך לאחד עם העולם. האגו, משום כך, פשוט נעלם.
בשנת 1962, תחת השפעת הסם, כתב קייסי את ספרו המפורסם "קן הקוקייה". ב?1964 ארגן סופי שבוע נסיוניים: הוא שכר אחוזה כפרית ליד סטנפורד יחד עם כמה חברים. הם בלעו אסיד, צילמו סרטים וניגנו, ואז קנו אוטובוס ישן, צבעו אותו בצבעים מוזרים וחצו איתו את המדינה. הם ביקרו את אלן גינזברג בניו יורק ואת טימותי לירי, פרופסור לפסיכולוגיה בהארוורד, שפוטר משום שנתן לתלמידיו אסיד והקדיש את שארית חייו לעידוד הסם.
ב?1965 החליט קייסי לצאת לעולם עם הבשורה החדשה. הוא ערך סדרת מופעי רוק, שבהם חולק אסיד לכל אחד מהצופים. הלהקה שהופיעה הוקמה על ידי אחד מדיירי האוטובוס הישן, ג'רי גרסיה, ונקראה גרייטפול דד. למרבה הפלא, שגרירי האל.אס.די לא עברו על החוק: רק באוקטובר 1966 נאסר האסיד בקליפורניה.
גם ברקלי גילתה תיאבון לסמים. במרץ 1967 פורסמה במקומון "Berkeley Barb" ידיעה על סם חדש: אם תקלפו את חלקה הפנימי של קליפת בננה, נאמר שם, ותעשנו את החומר - תקבלו ה?יי דומה לזה של מריחואנה. בתוך ימים ספורים נחטפו כל הבננות ממדפי החנויות בעיר, והפנינג המוני שנקרא "Banana turn on" נערך על מדרגות אולם ספראול (Sprowl) באוניברסיטה, עד שהתברר כי השמועה לא היתה אלא הלצה של אלמונים.
לקראת סוף 1967 התברר שלסמים יש גם חסרונות. מצבה של שכונת הייט אשבורי החל להידרדר: היו בה יותר מדי אנשים, סמים, סקס וצרות, ופחות מדי דירות, מזון ותעסוקה. צעירים מהגטו השחור פלשו לשכונה כדי להכות היפים. ב?1969 נותרו בהייט אשבורי רק כמה מכורים להירואין ומסוממים אחרים. היו גם כאלה ששרדו מאכילת חתולי רחוב.
אך מה שיצא מהבקבוק כבר לא שב אליו. מהפכת התודעה של איזור המפרץ התגלמה מאוחר יותר בתחום חדש ומרתק: מחשבים. כאן הומצא מחשב האפל הראשון ב?1976 על ידי סטיבן ג'ובס וסטיבן ווזניאק במהלך טריפ ארוך של אל.אס.די. האגדה מספרת שג'ובס קרא למחשב שלו אפל משום שהיה בודהיסט מסור ותזונתו התבססה על פירות. כאן פורחת תעשיית ההיי טק - מעמק הסיליקון הסמוך דרך כל איזור המפרץ - וכאן יוצאים לאור המגזינים "Mondo 2000" ו?"Wired". דומה שמהפכת התודעה של סן פרנסיסקו יצאה מהבקבוק, ונכנסה לתוך מחשב.
בשעה תשע בדיוק נכנסתי עם יואי לגלריה ששכנה במבנה תעשייתי ישן ברובע סומה. התיישבנו על כיסא פשוט בצד עשרות המוזמנים, שהגיעו למופע נסיוני של אחד מגאוני המחשבים. צעיר מגודל וממושקף התיישב באדישות לכאורה על הכיסא שעל הבמה, מואר על ידי זרקור בהיר בודד, ועל ברכיו מחשב נישא. הוא פתח את מכסה המחשב ולא נע, שלח את ידו וצליל חד ומתכתי נשלח לחלל הגלריה. הצליל נמשך. לפרקים, הבחור הניע את ידו, והצליל החד הלך ונהיה חד יותר ויותר. במשך 45 דקות ישבתי על הכיסא הלא נוח, מנסה לחשוב מחשבות חיוביות.
"בוא יואי, בוא", משכתי בכתפו של המארח שלי, שבעטיו מצאתי את עצמי כאן, במופע הזה, בעוד הוא מפטפט עם חברתו מהאוניברסיטה, סינית עם שפתון אדום. חמש דקות לאחר מכן כבר היינו בבר בשם "Hole in the Wall". מאורה מלבנית בצבעי שחור ואפור, שדרקון מסלילי מתכת מתוח לאורך תקרתה, המוארת על ידי גולגלות שעליהן כרוכות מחרוזות של נורות. בכניסה ניצב שולחן ביליארד, אחריו הבר ומכונות המשחק, ובקצה, בחלק החשוך ביותר במקום, איזור הדמדומים: ספסלי עץ תלויים מהקיר, כיסא של רופא שיניים, שלל נרות דולקים ותצוגת ענק של מאות צילומים ממוסגרים בשחור לבן של גברים שצילמו את איברי המין שלהם.
"זה הבר האחרון בקליפורניה שמותר לעשן בו", אמר לי הגבר שישב לצידי. "למה זה?", שאלתי. "הם משחדים את המשטרה", הוא חייך. ליד הבר ניצב אוסף מעניין של גברים: אחד גבוה, צנום ומחופש לאלוויס פרסלי, אחר שחבש כובע עור ולצווארו היה קולר מחובר לשרשרת שבה אחז לבוש שחורים נוסף, שני ישישים חייכנים ששוחחו עם המוזג, היפי זקן שהניע את ראשו בקצב המוזיקה ונהג משאית בחולצת פלנל מטונפת, שרצועות שחורות של שמן מנועים שורטטו על זרועותיו העבות.
לפתע קם נהג המשאית ונעמד במרכז הרחבה הצרה. גופו המיוזע החל לנוע לצלילי המוזיקה, בתחילה ברוך, בתנועות קצרות ומדודות, ואט אט התמזג כולו עם הקצב. הוא רקד עם עצמו ועם ספסלי העץ התלויים על הקיר, ועם הכיסא של רופא השיניים, ועם הקירות, רוקד עם חלומות השחרור והאהבה האוניברסלית, מחולל עם התקופה הצרכנית והמסחור השיטתי, רוכן בפני תחילתה של מאה חדשה, מצדיע לרוח החופש של שנות השישים שהיו ואינן ומתנועע לזכר שנות התשעים שנמוגו בענן של סמים ואשליות, עד שנעצר וניגש לבר להזמין עוד משקה.
שמותיהם של אחדים מהמרואיינים שונו מטעמי פרטיות.
יאיר קדר הוא עורך, כותב, אקטיביסט ויוצר סרטים עצמאי
